מודל להקמת בית חינוך עתידני

ג'ון דיואי הוא פילוסוף. מגדולי הפילוסופים בתקופה המודרנית ובכלל. עובדה זו משתקפת במובהק בכתיבתו: בקריאת הספר אי אפשר שלא לחוש עד כמה מעמיק הדיון, עד כמה הוא מבוסס על חשיבה היורדת לשורשי התופעות ועד כמה הוא שעון על ידע והבנה רחבים ומוסמכים. כפילוסוף דיואי כותב באופן מסודר וקפדני ובמיוחד באופן מופשט ועקרוני. הנה כי כן לפנינו 'תיאוריה של הניסיון' לשימושם של מחנכים.

א. חינוך מסורתי לעומת חינוך פרוגרסיבי

הדיכוטומיה היסודית בתורת החינוך: חינוך פרוגרסיבי – דוגל בהתפתחות טבעית מבפנים של התלמיד; חינוך מסורתי – דוגל בהתגברות על נטיות טבעיות על ידי לחץ חיצוני. יסודות החינוך המסורתי: 1. העברת ידע ומיומנויות שהתגבשו בעבר; 2. העברת אמות מידה וכללי התנהגות שהתגבשו בעבר; 3. המוסד הייחודי של ביה"ס. שלוש תכונות אלה קובעות את מטרות החינוך (הכשרת צעירים לקבלת אחריות ולהצלחה בחיים), את דרכי ההוראה (מסירת ידע, מיומנויות וכללי התנהגות) ומשמעת בית הספר (ציות למורים מעבירי המסורת).

הביקורת המרכזית של החינוך הפרוגרסיבי על החינוך המסורתי היא שהוא מבוסס על כפייה מבחוץ. המבוגרים כופים על הילדים את עולם המבוגרים, עולם שהם טרם מוכנים אליו. היות שהילדים עדיין לא מוכנים לעולם המבוגרים הם רוכשים את יצירותיהם כמוצרים מוגמרים וחתומים.

מאפייני החינוך הפרוגרסיבי: 1. טיפוח אישיות הפרט; 2. פעילות חופשית; 3. לימוד מתוך ניסיון; 4. רכישת מיומנויות במסגרת השגת תכליות בעלות עניין חיוני וישיר; 5. ניצול הזדמנויות ההווה; 6. הכרתו של עולם משתנה. דיואי מציין שניסוח העקרונות הנ"ל נעשה על דרך שלילת העקרונות הבאים של החינוך המסורתי בהתאמה: 1. כפייה מלמעלה; 2. משמעת חיצונית; 3. לימוד מספרים ומפי מורים; 4. רכישת מיומנויות באופן מבודד; 5. הכנה לעתיד רחוק; 6. מטרות וחומרים סטטיים. קיימת, אם כן, הסכנה שהתנועה הפרוגרסיבית התפתחה על דרך דגיש את הצורך לנסח עיקרון זה באופן חיובי וקונסטרוקטיבי: יש לקבוע מהי הדרך הראויה לארגן את תכני הניסיון ולא רק לשלול את אופן הארגון בחינוך המסורתי. ניסוחים חיוביים קונסטרוקטיביים נוספים: יש לקבוע מהם גורמי הפיקוח על הלמידה הטבועים בניסיון; מציאת מקור סמכות יעיל יותר; הגדרה חיובית לתפקידו של המבוגר בתהליך הלימוד. על ידי שלילה בלבד לא פותרים בעיות ואפילו לא מבחינים בהן. על מנת שהחינוך הפרוגרסיבי לא יהיה דוגמאטי עליו לבקר ולבדוק את עקרונותיו: מהו חופש? כיצד ניתן להגשימו? מהו תפקידם של מורה וספרים בפיתוח התלמידים? כיצד להפגיש את התלמידים עם העבר כך שהכרתו תהיה לגורם רב השפעה בהבנת ההווה?


ב. הצורך בתיאוריה של הניסיון

בחלק זה של ספרו דיואי מנסה לקדם בנייה חיובית של תיאוריה לחינוך הפרוגרסיבי, היינו לחינוך-מבוסס-הניסיון. זאת הוא עושה על ידי ציון הבעיות איתן מתמודד החינוך הפרוגרסיבי והצעת דרכי פתרונן.

ניסיון וחינוך אינם מזדהים. ניסיון יכול אף לפגוע בטיב המשך הלמידה מן הניסיון, וזאת אם הוא מפתח אדישות, חוסר רגישות, בטלנות, צמצום עולמו של המתנסה, פיצול כוחו ועוד. דיואי מדגיש: אף בבתי הספר המסורתיים קיימים ניסיונות (שהרי ניסיונות קיימים תמיד ובכל מקום), אולם אלה ניסיונות בעלי אופי רע ופגום – "פגום ורע מבחינת השפעתם על הניסיון שיבוא לאחריו" (עמ' 22). ניסיון טוב נבחן משתי בחינות: הבחינה המיידית – ההשפעה המיידית על התלמיד. אם תלמיד נרתע מן הניסיון הוא לא יוכל להפיק ממנו טוב. ההשפעה המיידית צריכה להיות של הנאה, עניין ומשיכה. אולם אין להסתפק בהנאה מיידית אלא לבחון את הניסיון מבחינת השפעתו על הניסיונות העתידים לבוא (= "עקרון הרצף" או: "עקרון ההמשכיות של הניסיון") – על הניסיונות להפעיל את כישרונותיו של התלמיד ולעוררו לקראת התמודדות יצירתית ופורה עם ניסיונות נוספים. אם כן, על המחנך "לייצר" עבור תלמידיו ניסיונות טובים משתי הבחינות הנ"ל.

אם אכן "חינוך פירושו התפתחות בתחום הניסיון, על ידי הניסיון ולמען הניסיון" (עמ' 23) חשוב שאנשי החינוך יבינו בעמקות מהו ניסיון. על בסיס הבנה זו ניתן לקבוע את מאפייניהם של מרכיבי החינוך: חומר הלימוד, שיטות ההוראה, המשמעת, דפוס בית הספר. במילים אחרות: על בסיס הפילוסופיה של הניסיון ניתן יהיה לבנות את הפילוסופיה של החינוך. דיואי מדגיש שאנשי החינוך הפרוגרסיבי חטאו בכך שסברו שאם הם יהפכו את עקרונות החינוך המסורתי יהיה בכך די כדי ליצור חינוך אחר. מדבריו עולה שחינוך חדשני חייב להיות בנוי באופן תשתיתי, שיטתי וקוהרנטי, מתוך מודעות לבעיות וניסוח מודע של פתרונות.

ג. אמות-מידה של ניסיון

החינוך הפרוגרסיבי בעל הצביון הדמוקרטי (בניגוד לחינוך המסורתי בעל הצביון האוטוקרטי המדכא) מקיים באופן טוב יותר את עקרון המשכיות הניסיון: הסדרים חברתיים דמוקרטיים מסייעים לקיומו של ניסיון אנושי טוב יותר – האדם המתנסה נתון בתוך רצף של התנסויות שבונות אותו באופן משמעותי; כל ניסיון מושפע מן הניסיונות הקודמים, משפיע על האדם ועל ניסיונותיו הבאים.

דיואי מזהה את התהליך החינוכי עם גידול, לא רק פיזי אלא גם שכלי ומוסרי. ניתן לגדול גם באופנים "שליליים" ולכן טוען דיואי שרק תהליך המסייע לגדילה ממושכת ורבת כיוונים ייחשב לחינוך. מדבריו עולה שיש לשים לב האם הניסיונות הם טובים או שליליים, האם מפתחים סקרנות, יוזמה, יכולות וכדומה או מפתחים עצלות, מפונקות, צמצום היכולות והעניין וכדומה. תפקיד המחנך לצפות מראש באיזה כיוון ישפיע ניסיון זה או אחר. זהו תפקיד לא קל ולכן יותר פשוט לקיים את מערכת החינוך המסורתית האוטוקרטית.

הניסיון אינו משהו פרטי לחלוטין. הניסיון פועל בתוך סביבה כלשהי: פרימיטיבית, מודרנית, במרחב גיאוגרפי כלשהו וכדומה. לכן על המחנך להבחין מהן הסביבות שמסייעות לרכישת ניסיונות מגדלים. עליו להשתמש בגורמי הסביבה להשגת ניסיונות מועילים. התייחסות לסביבה לא חשובה בחינוך המסורתי. זו עוד סיבה לכך שהחינוך הפרוגרסיבי קשה יותר לניהול.

החינוך המסורתי הדגיש את התנאים החיצוניים (האובייקטיביים) – המורה, הספרים, הציוד וכל מה שמייצג את הניסיון של המבוגרים, אך חטא בכך שהמעיט בחשיבותם של התנאים הפנימיים – נטיותיהם ורגשותיהם המיידיים של הצעירים. החינוך הפרוגרסיבי הדגיש את התנאים הפנימיים, אך חטא בכך שמיעט בחשיבותם של התנאים החיצוניים. לפי דיואי חייבת להיות אינטראקציה, פעולת גומלין, בין התנאים החיצוניים והתנאים הפנימיים (= עקרון פעולת הגומלין). משמעותה של פעולת הגומלין היא איזון כלשהו ביניהם. דיואי מביא דוגמה של גידול תינוק: יש לווסת בין דרישותיו של התינוק לבין קביעת הרגליו מבחוץ. התנאים החיצוניים הם אלה שנתונים לשליטתו של המחנך. את התנאים החיצוניים יש לקבוע תוך התחשבות בכוחותיהם ותכליותיהם של תלמידים מסוימים בזמנים מסוימים. אין חומר לימוד שהוא טוב כשהוא לעצמו ללא זיקה לשלב הגידול המסוים של התלמיד.

משמעותו של עקרון ההמשכיות היא שבכל שלב של התהליך החינוכי יש להתחשב בעתיד, אולם אין הכוונה שההכנה לעתיד היא תכלית מנחה ומעשית (לימוד תכנים מסוימים כהכנה לעתיד). הכוונה היא להפיק מן ההווה את כל מה שיש לו להציע.

אם כן, לסיכום, שתי אמות המידה שבעזרתן ניתן להבחין בין ניסיון מגדל וחינוכי לבין ניסיון שאינו מגדל ואנטי-חינוכי הם "עקרון ההמשכיות של הניסיון" ו"עקרון פעולת הגומלין".

ד. פיקוח חברתי

פיקוח חברתי קיים על כל אדם ואזרח ואף על פי כן חלק ניכר מפיקוח זה אינו נתפס כמגביל את חירות הפרט. פיקוח חברתי נוצר על ידי סיטואציה משותפת לכמה אנשים ושבמסגרתה הם משפיעים זה על זה. במשפחה, למשל, ישנו פיקוח חברתי אך הוא אינו נובע מאישיות אחת אלא מן "הרוח החיה" של הקבוצה. גם באותן הזדמנויות בהן ההורה קובע באופן ישיר את המתרחש במשפחה הדבר מכוון לטובת המשפחה ולא לטובתו האישית. פיקוח חברתי שאינו מכוון לטובת הקבוצה אלא לטובת המפקח ונובע מרצון לצוות נחשב כפעולה שרירותית, ואילו פיקוח חברתי שמכוון לטובת הכלל נחשב כפעולה צודקת והוגנת. המורה בבית הספר המסורתי פועל פעמים רבות באופן שרירותי ועובדה זו מחויבת מסיבה אובייקטיבית, היינו מכך שבבית הספר המסורתי המוקד אינו בקבוצה הפועלת במשותף. בית הספר הפרוגרסיבי הוא למעשה מפעל חברתי שמהותו הוא קבוצה הפועלת בשיתוף ועובדה זו מאפשרת פיקוח חברתי צודק והוגן. במקרים שהפיקוח החברתי לא מצליח יש לפעול באופן פרטני. חולשה בפיקוח (עדיף אולי: אי הצלחת הפיקוח החברתי) אינה נובעת רק מתלמידים יוצאי דופן (תלמידים בעייתיים), אלא גם מכך שהמורה לא תכנן מראש את הפעילות כך שתיצור פיקוח חברתי. דיואי מדגיש שבתכנון הפעילות החינוכית על המחנך לשאוף לפעילות חברתית שבמסגרתה יופעל פיקוח חברתי. עליו לקחת בחשבון את הצרכים והיכולות של תלמידיו ולתת להם מענה. על התכנון להיות מכוון אך מאפשר חופש.

ה. מהותו של החופש

החופש המשמעותי לפי דיואי הוא חופש המחשבה. הגבלה פיזית מובילה להגבלה מחשבתית. בתי הספר המסורתיים הגבילו פיזית ועל כן הגבילו את החופש המחשבתי, הרוחני והמוסרי. החופש החיצוני הוא אמצעי ולכן אין די בקיומו ויש לברר לאיזו תכלית הוא מוביל, היינו מהן תוצאותיו. אם החופש החיצוני נתפס כתכלית ישנה סכנה שהוא יהיה דבר שלילי. יתרונות החופש החיצוני: 1. מאפשר לתלמידים לגלות את טבעם האמיתי ועל ידי כך מאפשר למורה להתאים את דרכי עבודתו לתלמידיו; 2. אמצעי לבריאות הגוף והנפש ואמצעי לחופש הפנימי (מחשבה, שיפוט, שאיפה, הגשמה). חופש אמיתי כולל את עיצובם מחדש של הדחפים והשאיפות המידיים, היינו הפעלת שיקול דעת על הדחפים והשאיפות. אין די בחופש חיצוני על מנת לבצע עיצוב מחדש זה, אלא יש להפעיל שיקול פנימי. אדם שאינו מפעיל שיקול פנימי על דחפיו ושאיפותיו המיידים אינו אדם חופשי.

ו. משמעותה של תכלית

קיים קשר הדוק בין החופש לבין היכולת לעצב תכליות ולהגשימן – אדם אינו ממש חופשי אם אינו מעצב לעצמו תכליות ופועל להגשמתן. דיואי מדגיש את החשיבות של השתתפות התלמיד ביצירת תכליות המנחות את פעילויותיו. בסעיף זה מבהיר דיואי מהי תכלית, שכן משמעות זו אינה ברורה מאליו. מקור התכלית בדחף, אולם תכלית אינה דחף. הדחף הופך לתכלית בהתקיים שלוש תנאים: התבוננות בעזרת השכל בנסיבות האובייקטיביות של הפעולה; ידיעה של מה שקרה במצבים דומים בעבר על ידי היזכרות אישית או מידיעתו של אחר; שיפוט המצרף את ההתבוננות וההיזכרות על מנת להבין את משמעותם. התכלית מתרגמת את הדחף לתוכנית פעולה. הבעיה החינוכית היא כיצד לדחות את הפעולה על פי הדחף עד שיתערבו גם ההתבוננות והשיפוט. פעולה על פי הדחף אינה חופש. יש לתרגם את הדחף לתכלית ורק אז לפעול בתבונה על מנת להשיגה. על המורה לנצל את הדחפים של התלמידים על מנת להופכם לתכליות. הדרכת התלמידים אינה פוגעת בחופש שלהם אלא מעניקה להם חופש, שכן החופש נוצר בעת הפיכת הדחפים המיידיים לתכליות על ידי התבונה. על המורה לשאוף לכך שהתכלית תתהווה על ידי התקשרות בינו לבין התלמיד או הקבוצה, ובמילותיו: "באמצעות פעולה של הבינה החברתית" (עמ' 68).

ז. ארגון מתקדם של חומר הלימוד

חומר הלימוד של החינוך-מבוסס-הניסיון צריך לנבוע בתחילה מעובדות המופיעות בתחום ניסיון החיים הרגיל. בהמשך יש לפתח את הניסיון, היינו הרחבת הניסיון וארגונו באופן שיטתי. חשוב שהמחנך ירחיב את תחום הניסיון של התלמיד באופן כזה שיהיה קשר בין הניסיון הקודם לניסיון החדש, קשר שיוביל להתפתחות בדרכי ההתבוננות והשיפוט של התלמיד. על המחנך להיות מעוניין בראייה לטווח רחוק. למעשה חשוב שהחינוך יקיים קשר בין העבר, ההווה והעתיד: מטרות החינוך הן בעתיד. חומר הלימוד הוא הניסיון שבהווה. "הניסיון יכול לגדול לקראת העתיד רק אם יורחב גם לקליטת העבר" (עמ' 73). החינוך המסורתי העמיד את העבר כמטרה בפני עצמה: על הילד לדעת תחומי ידע שהיו יעילים לאנשים שחיו בעבר. דיואי מציע במקום זאת שהעבר יהיה אמצעי חשוב להבנת ההווה. רק כך ניתן יהיה להבין לעומק את ההווה, את בעיותיו ואת פתרונותיהם. מאפיין חשוב נוסף של חומר הלימוד הוא ארגונו: לימוד המבוסס על ניסיון כולל הזדמנויות רבות ובלתי צפויות. יש לנצל את ההזדמנויות תוך קיום קו ברור של פעילות. "את הבסיס לחומר הלימוד אין ללקט באופן מקרי ושרירותי" (עמ' 75). הניסיון צריך להוביל לתחום בלתי ידוע שיעורר בעיות, שכן הללו הן הגירוי האמיתי למחשבה. על הבעיות להיות מותאמות לתלמידים, כלומר בעיות שהתלמידים מסוגלים להתגבר עליהן בכוח שכלם, וכן על הבעיות לעורר בתלמידים רצון ללמוד וליצור. דיואי מביא כדוגמה את לימודי המדע: ניתן לבססם על ניסיונם היומיומי של התלמידים בהווה; הם קשורים לעבר ומבהירים את ההווה ובעיותיו; על סמך ההבנה ניתן אף להשפיע על העתיד – פתרון בעיות ההווה; את הניסיון בהווה ניתן לארגן באופן שיטתי למדע. בלימוד שמבוסס על ניסיון אין להציג ידע מאורגן, אלא יש לארגן את תכני הניסיון. דיואי מדגיש במיוחד את הצורך לארגן את תכני הניסיון שאם לא כן הפעילות תחדל להיות חינוכית ותהפוך לפעילות עיוורת.

סעיף זה ניתן לסיכום במשפט אחד של דיואי בו הוא מאפיין את ההוראה והלמידה כ"תהליך נמשך של עיצובו מחדש של הניסיון" (עמ' 85). התהליך מתחיל בניסיונו היומיומי של התלמיד ועובר לארגון הניסיון באופן שיטתי. תהליך זה יתכן מתוך קשר מהותי בין עבר, הווה ועתיד. על המורה לכוון את התלמיד לארגון הניסיון על ידי מציאת בעיות לא ידועות שהן כפי כוחו של התלמיד ומגרות אותו להמשיך ברצף הלמידה הניסיונית המארגנת.

ח. הניסיון – אמצעי ומטרה בחינוך

דיואי מציין מהי הסכנה הגדולה של החינוך החדש, הפרוגרסיבי, מבוסס-הניסיון: "הסכנה הגדולה ביותר הנשקפת, לפי דעתי, לעתידו היא התפיסה, שדרך זו קל ללכת בה; קל כל כך, עד שאפשר לקבוע את מהלכה – אם לא בלי כל הכנה, הרי לפחות כמעט מיום אחד לשני ומשבוע לשבוע" (עמ' 87). אם אני מבין נכון, דיואי יוצא כאן חוצץ כנגד גישות חינוכיות של "תן לילד להתנסות ואל תתערב". קבלתה של גישה כזו אכן יכולה להוביל לחינוך שהפעלתו קלה, אך לפי דיואי כישלונו בטוח. לפי דיואי החינוך-מבוסס-הניסיון קשה הרבה יותר לביצוע מן החינוך המסורתי. החינוך-מבוסס-הניסיון אינו אמורפי ופתוח: "אין לך בעולם משמעת חמורה יותר מהמשמעת של ניסיון, המשועבד למבחן הפיתוח וההכוונה הנבונים".

מסקנותיו העיקריות של דיואי בעקבות דיונו הפילוסופי:

  • על המחנך לבדוק את טיב הניסיון לראשונה משתי בחינות, מן הבחינה המיידית, היינו האם השפעתו מעוררת עניין והנאה, ומבחינת השפעתו החיובית של הניסיון על המשך התנסותו הלימודית של התלמיד.
  • על המחנך לבדוק כל העת האם הניסיון הוא חיובי או שלילי. ניסיון חיובי הוא ניסיון שתורם לגידולו של התלמיד: מפתח סקרנות, יוזמה, יכולות ועוד.
  • על המחנך לצפות מראש מה יהיו השפעותיו ותוצאותיו של הניסיון החינוכי.
  • הניסיון יהיה חיובי רק אם יתקיים בו איזון בין התנאים החיצוניים (הסביבה בה נתון התלמיד) לבין התנאים הפנימיים (כוחותיו ויכולותיו הנוכחיים של התלמיד). המחנך צריך להתאים את הסביבה לתלמיד המסוים.
  • על המחנך לעצב פעילויות שיתופיות באופן כזה שייווצר פיקוח חברתי צודק והוגן.
  • החופש החיצוני הוא אמצעי ולא תכלית. מטרתו היא להביא לחופש פנימי – חופש המחשבה. בעזרת חופש המחשבה יוכל התלמיד להגיע אל החופש האמיתי – עיצוב הדחפים המידיים מתוך שיקול דעת והפיכתם לתכליות ברות-ביצוע.
  • התהליך החינוכי הוא תהליך מתמשך של עיצוב מחדש של ניסיון ההווה באופן מאורגן ושיטתי, וזאת על ידי רתימת העבר להבנת ההווה לשם תכנון העתיד.